החלטה בתיק דנ"פ 8791/03

מבוא

1.        זוהי בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק הדין שניתן בע"פ 5031/01 (כבוד השופטים ד' דורנר, ד' ביניש, י' טירקל), בו הומרה הרשעת המבקשת בעבירת רצח בכוונה תחילה להרשעה בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין תשל"ז - 1977.

רקע עובדתי

2.        נגד המבקשת הוגש כתב אישום, בו יוחסה לה עבירה של רצח בנה-תינוקה בכוונה תחילה. בית המשפט המחוזי בחיפה, לאחר שקבע כי היא כשירה לעמוד לדין, הרשיע את המבקשת בעבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אולם לא גזר לה את עונש החובה, אלא 12 שנות מאסר בלבד, לאחר שמצא כי מתקיימות בה נסיבותיו של סעיף 300א(א) לחוק.

           על פסק הדין ערערה המבקשת בפני בית המשפט העליון (ע"פ 5031/01 פלונית נ' מדינת ישראל), וזה הורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לצורך קבלתה של חוות דעת פסיכיאטרית נוספת מפרופ' קליין, מי ששימש כמנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם בחיפה, והיה הרופא הראשון אשר בדק את המערערת סמוך לאחר המעשה. בהתחדש הדיון בפני הערכאה הראשונה, נשמעו בשנית עדים מומחים נוספים בסוגיית מצבה הנפשי של המבקשת, ובסופו של יום הוחלט, ברוב דעות, להותיר את הרשעת המבקשת בעבירת הרצח על כנה.

           בעקבות כל אלה חזר הדיון לבית משפט זה, ובפסק הדין מיום י"ד באלול תשס"ד (11.9.2003), הוחלט להמיר את ההרשעה בעבירת רצח בהרשעה בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. נקבע, כי אף שמחלתה של המבקשת אינה פוטרת אותה מאחריות למעשה מחמת אי-שפיות, קיים ספק סביר אם גמלה בלבה ההחלטה להמית, ובלשון בית המשפט:

"הנה-כי-כן, מכלול הראיות, לרבות חוות דעתו של ד"ר בן אפרים, מלמד כי המערערת המיתה את התינוק שעה שהייתה בלחץ נפשי חריף, שהביא אותה לבקש את אשפוזה המיידי, ומשלא נענתה ואף איתותיה לעזרת בני-משפחתה לא הועילו, הלחץ הנפשי, שהחריף בשל חרדתה שהתינוק יילקח ממנה, הפך לזעם הולך וגובר. על רקע זה יש לראות במעשיה האקטיביים להמתת התינוק תגובה רגעית, בלתי-שקולה, המגבשת - בשל הבנתה את הפסול שבהתנהגותה ושליטתה החלקית ברצונה - כוונת קטילה ספונטאנית המספיקה להרשעה בהריגה. אך מכלול ראיות זה אינו מוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי המערערת 'שקלה ועשתה' כנדרש בהחלטת הקטילה בעבירה של רצח".

           בעקבות ממצאיו אלה של בית המשפט העליון, הוחזר הדיון בעניינה של המבקשת להשלמה בפני בית המשפט המחוזי, שם נגזר לה עונש מאסר של 10 שנים. המבקשת ערערה על גזר הדין, אולם ערעורה נדחה (ע"פ 75/04).

3.        כאמור, עותרת המבקשת לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 5031/01. לטענת באת-כוחה, קיומו של דיון מסוג זה חיוני כדי לקבוע את יסודות העבירה של "המתת תינוק" בה עוסק סעיף 303 לחוק העונשין, הואיל וזו העבירה אותה נכון היה לייחס למבקשת. ועוד נטען, כי בית המשפט צמצם באופן בלתי סביר את פרשנותו של סעיף 303, הואיל ומשתמע מפסק דינו כי יהיה מקום להחיל סעיף זה רק כאשר מוכח כי ההפרעה הנפשית או הערעור בשיקול הדעת בו לקתה המבקשת בשעת מעשה, הם תוצאה ישירה של הלידה או ההנקה. להשקפת באת-כוחה של המבקשת, זוהי פרשנות שגויה שאינה הולמת את עקרונות היסוד של המשפט הפלילי ואת הפרשנות התכליתית של הסעיף.

4.        כידוע, קיומו של דיון נוסף הוגבל למקרים בהם "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש ... מקום לדיון נוסף" (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). אולם בקיומם של התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לא די, ויהיו מקרים שגם אז יהיה נוטה בית המשפט, כעניין של מדיניות שיפוטית, לקמוץ את ידו ולא להורות על קיום דיון נוסף אלא במקרים נדירים (ראו לעניין זה דנ"א 4335/03 בנבנישתי ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 2003(2), 1646; דנג"ץ 3331/03 לויט נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תק-על 2003(2), 2144);  דנ"א 4194/03 קופת חולים מכבי נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ואח', תק-על 2004(1), 2706).

5.        לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, מסקנתי היא כי דינה של הבקשה להידחות. לשונו של סעיף 303(א) לחוק העונשין ברורה, וממנה עולה כי אחד מיסודותיה של עבירת "המתת תינוק", הוא קיומו של קשר סיבתי בין המעשה או המחדל המיוחס לאם, למצב של ערעור בשיקול דעתה שהוא תולדה של אי-החלמה מתוצאות הלידה או כתוצאה מההנקה שלאחר הלידה, ובלשון המקור:

"(א) אשה שגרמה במזיד, במעשה או במחדל, למות ולדה שלא מלאו לו שנים-עשר חדשים, ובשעת המעשה או המחדל היתה במצב של ערעור שיקול הדעת, משום שעדיין לא החלימה לגמרי מתוצאות הלידה או משום תוצאות ההנקה לאחר הלידה, הרי על אף היות העבירה לפי הנסיבות בגדר רצח או הריגה, דינה - מאסר חמש שנים".

           עינינו הרואות, כי מדובר בעבירה ייחודית, קלה בחומרתה מעבירות של רצח והריגה, ואשר מקורה אינו במצבה הנפשי של היולדת בדרך כלל, אלא רק בערעור שיקול דעתה אשר נגרם בעטיין של הלידה או ההנקה. עניין לנו איפוא בשאלה שבעובדה, וכך ראה זאת גם בית המשפט אשר בפסק דינו קבע (ראו פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר):

"..השאלה המתעוררת בענייננו הינה עובדתית, לאמור, אם ערעור שיקול-דעתה של המערערת נגרם כתוצאה מלידת התינוק. כאמור, המערערת סבלה ממחלת נפש שנים רבות לפני הלידה, ודווקא לידת התינוק - כעולה מעדויות ההגנה - היטיבה עמה. המערערת לא נכנסה לדיכאון האופייני לערעור שיקול-הדעת בשל לידה, אלא שמחה בתינוק וטיפלה בו באהבה רבה ובמסירות. בנוסף, ד"ר בן אפרים, שכאמור חוות-דעתו הועדפה על-פני חוות-דעתו של ד"ר וייל, שלל בתוקף ובמפגיע אפשרות של ערעור שיקול-הדעת בשל הלידה.

לטענה בדבר ערעור שיקול-הדעת בשל הלידה לא נמצאה  איפוא תשתית ראייתית, ויש לדחותה".

           נימוקיה של המבקשת נימוקים כבדי משקל הם, אולם כדי שיימצאו ראויים לדיון נוסף צריך היה להוכיח כי יש לפרשנותה המוצעת לסעיף 303 יש אחיזה, במפורש או מכללא, בלשון החיקוק, וסבורני כי בכך לא עמדה.

           הבקשה נדחית.    

           ניתנה היום, כ"ב בתמוז תשס"ד (11.7.2004).

                                                                                                 ש ו פ ט